סכנה של רה- טראומה ורעיונות נרטיביים להתמודדות

לפני כ- 10 שנים, אחד מבני התבקש לראיין ניצול שואה כחלק מעבודה בנושא "השואה", אותה התבקש להגיש בביה"ס. באופן טבעי החליט לפנות לסבא, אותו חווה כמי שאהב תמיד לספר על חוויות הילדות שלו לנכדיו. הוא הגיע עם רשימת שאלות מוכנות והתיישב בחגיגיות מול סבא.

מאת: רחל פוגל 

הריאיון התחיל בשאלות כלליות ואכן סבא שמח מאוד לענות ולהיות חלק ממי שמסייע לנכדו לקבל ציון טוב בהיסטוריה. ככל שהשאלות התקרבו לחוויות הטראומטיות עצמן, ניתן היה לשים לב לקשיים רגשיים קשים מאוד. הוא התקשה לדבר, נזקק להפסקות רבות, והיו פרצי בכי רבים.

בני ואנחנו היינו בדילמה, האם להפסיק את הריאיון ולסכן את הציון, או להמשיך ולהגביר את המצוקה של סבא. לבושתי אומר שהחלטנו להמשיך את הריאיון, תוך ניסיונות להקל על מצוקתו של סבא. האמת היא שמאוד הופתענו מתגובתו שכן הכרנו אותו כאדם שאוהב מאוד לספר על חייו ולא היינו מוכנים לתגובה קשה כזאת.

ראיון עם אנשים שמעידים שחוו טראומה – רחל פוגל

זמן קצר לאחר מכן, נסעתי עם בן זוגי לצ'כיה. במסגרת הטיול, ביקרנו במחנה "טרזינשטאט". מכיוון שידענו כי אביו של בו זוגי שהה במקום כשנה והתרגש מאוד כאשר שמע על נסיעתנו למקום, צילמנו כל פינה. היינו משוכנעים כי הוא יראה בתמונות אפשרות לספר על חייו. להפתעתנו, התגובה הייתה דיכאון שנמשך כשבועיים.
התנסויות קשות אלה הפגישו אותי לראשונה עם התופעה של רה- טראומה.

מייקל וויט

מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית, התייחס רבות לנושא זה של הסכנה לרה – טראומה במהלך טיפול בטראומה. הוא אמר שכאשר מדברים עם אנשים שחוו טראומה משמעותית, בטחון הוא תמיד הגורם העיקרי שצריך להתייחס אליו. הרבה מהאנשים עימם אנו עובדים יתכן וחווים טראומה מתמשכת, או שהם חיים בתנאים שאינם בטוחים מבחינה פיזית.

מטפלים יודעים שתחילה הם צריכים לתת עדיפות להתייחסות לנושאים של בטחון פיזי ורגשי בחיי אותם אנשים. ישנם גם גורמי בטחון הקשורים לאיך אנו מדברים עם אנשים על החוויות הטראומטיות. אם לא ננקוט צעדים של זהירות מיוחדת ביחס לאיך אנו מדברים על חוויות טראומטיות, אנו עלולים לגרום לרה-טראומטיזציה.

לרוב, אנו רואים שזהותם של אנשים שחוו טראומה משמעותית מוגדרת ע"י טראומה זו, ואם אנו מבקשים מהם לדבר על הטראומה מבלי שנעזור להם תחילה למצוא טריטוריית זהות אחרת שעליה יוכלו לעמוד, זה יכול לגרום לרה-טראומטיזציה.

מייקל ווייט בנה טווח של דרכים נרטיביות שמאפשרות שיחות על טראומה תוך ניסיונות פעילים להימנע מרה-טראומטיזציה. כאשר אנו פוגשים אנשים שחוו חוויות של טראומה, הסיפור של טראומה זו והשפעותיה על חיי האדם, הוא לרוב הסיפור הראשון אשר מובא לתשומת לבנו. סיפור זה דורש הכרה.

דיוויד דנבורו

אבל ישנו גם סיפור שני על איך האדם הגיב לחוויות אלה של טראומה, ולרוב מסיפור שני זה נוטים להתעלם. מייקל ווייט הדגיש שאף אחד אינו מקבל פסיבי של טראומה. אנשים מגיבים בדרכים המנסות להפחית את השפעות הטראומה, לחפש מנוחה, לנסות להיצמד למה שיקר להם, וכד'. סיפור שני זה מאוד חשוב. הדרכים בהן אנשים מגיבים לטראומה מבוססות על כישורים מסוימים. כישורים אלה משקפים מה האדם מעריך. ומה שהוא מעריך קשור להיסטוריה שלו, לקהילה בה הוא חי, ולתרבות.

תגובות אלה לטראומה אינן רק אינדיבידואליות. הן אינן נוצרות באופן עצמאי ללא עזרת אחרים. בתגובות אלו, בני אדם קשורים לדמויות מפתח בחייהם. בדרך העבודה הנרטיבית, אנו מאוד מעוניינים בפיתוח דיווחים עשירים של סיפור שני זה. בפיתוח דיווחים עשירים של סיפור שני זה אנו מקשרים את האדם שחווה טראומה מחדש לחלקים היקרים לו בתרבות, במשפחה, בקהילה, ובהיסטוריה.

מלבד הקשבה לסיפור השני- סיפור ההתמודדות ולא רק לסיפור הטראומה מדגיש מייקל ווייט את הנחיצות ליצור הקשר בטוח, דהיינו ליצור עבור האדם תחושה שיש לו קרקע בטוחה לעמוד עליה.

לרוב, אנשים לא מעוניינים לדבר על חוויות הטראומה שחוו. יש הרבה תיאוריות על כך-שזה כתוצאה מהכחשה של הילד, או שהוא הדחיק את הטראומה, וכד'. אבל יש הסבר אחר לסירוב זה. אם הזהות של האדם מוגדרת ע"י הטראומה, ואם אין שימת לב להתפתחות של סיפור שני, אז להזמין אנשים לדבר על חוויות הטראומה יכול להיות מאוד בעייתי.

כפי שכבר הוזכר, די מסוכן להזמין אנשים לדבר על חוויות טראומה, אם אין להם מקום אחר לעמוד עליו. עבורם, הדיבור על חוויות של טראומה בדרך חד-סיפורית, יכול לגרום לחיזוק מסקנות שליליות על זהותם, אשר מלכתחילה נבנו בתוך ההקשר של הטראומה. זה עלול להחמיר את תחושת הבושה שלהם, לתרום להגברת תחושת חוסר האונים ולגרום לרה-טראומטיזציה.

יצירת קרקע בטוחה לדבר על החוויות הטראומטיות

כאשר אנו מזמינים אנשים לספר ולפתח את הסיפור השני, הסיפור של התמודדות, אנו מזמינים אותם לפתח טריטוריה אחרת של זהות שעליה אדם יכול לעמוד ולהביט בחייו, ולחשוב על מה שעבר.

ברגע שפותחה טריטוריה שונה זו של החיים, האדם בטוח לדבר על הטראומה שעבר. מייקל ווייט סיפר על מטפורה בה הוא משתמש כדי לתאר חוויה זו של קרקע בטוחה לעמוד עליה. את המטאפורה לקח מאחת המשתתפות בקבוצת לימוד לאנשי מקצוע טיפוליים בזימבבואה, שטיפלו בילדים שחוו חוויות טראומטיות.

מטפורה זו התייחסה ליצירת הקרקע הבטוחה כעזרה לאנשים "לעמוד על גדת הנהר" במטרה להביט בנהר החיים. בהתאם לדרך בה השתמשו במטפורה זו, אם אדם מתמודד בנהר הממשי, שבו הסיפור הטראומטי שולט ומשאירים אותו להיאבק עם אותם הגלים המקיפים אותו, אין זה אפשרי לחשוב אחרת על האירועים שעימם מתמודד האדם.

אבל אם אחד עומד על טריטוריה אחרת של זהות, טריטוריה הנותנת לאדם גדה לעמוד עליה, זה אפשרי להביט על האירועים בחיים, לעדכן אותם, לדבר עליהם ולחשוב באופן שונה עליהם, ללא סכנה של רה-טראומטיזציה, מבלי להיסחף לתוך המערבולת.

שאלות ליצירת קרקע בטוחה

דוגמאות ליצירת קרקע בטוחה ניתן לראות בהצעתו של דייוויד דנבורו, אשר עבד רבות עם מייקל ווייט בטיפול באוכלוסיות שונות בעולם, שחוו טראומות חוזרות. דנבורו מתאר ניסיונות לראיין את אותם אנשים מתוך כוונה למנוע אפשרות של רה- טראומה.

יצירת הקרקע הבטוחה לעמוד עליה, באה לידי ביטוי בשאלות המזמינות אנשים לתאר את הסיפור השני על הזהות שלהם המתאר את הכוונות והמשאלות שלהם לגבי מה הם רוצים שאנשים אחרים יפיקו מסיפוריהם אודות הטראומה, את הערכים החשובים להם הצליחו להיצמד למרות הטראומה וכד'. להלן דוגמה למספר שאלות המזמינות אנשים לספר על זהותם  – באופן בו הם מעדיפים ולא באמצעות הטראומה:

• האם תוכל לחלוק אתנו את תקוותיך ביחס לרצונך לספר לנו על החוויות שעברת?
• למה החלטת לעשות זאת?
• מה זה אומר על מה שחשוב לך, על מה שאכפת לך ומה שאתה מעריך בחיים?
• האם דברים אלו היו תמיד חשובים לך? מה ההיסטוריה של זה?
• מי יהיה הכי פחות מופתע לדעת שהחלטת לספר על כך היום? למה? מה הם יודעים עליך שיסביר למה הם לא מופתעים לראות אותך עושה זאת היום?

בהקשר של טיפול נרטיבי, אנו מתעניינים בפיתוח סיפור שני ביחס לחוויה הטראומטית. הפיתוח העשיר של הסיפור השני כולל זיהוי הדרכים בהן אנשים הגיבו לטראומה שעברו, זיהוי כיצד תגובותיהם מבוססות על ערכים אותם הם מעריכים ומה יקר להם ומעקב אחרי ההיסטוריה של מה שמוערך ויקר, כולל איך הם קשורים למשפחתו, קהילתו, תרבותו של האדם וכו'.

יצירת תיאור עשיר של הסיפור השני בדרך זו מספק אפשרויות עבור אנשים לעסוק מחדש בסיפור הראשון, ולתת ביטוי לחוויית הטראומה מבלי שיחיו אותה מחדש, ומבלי שיהיו מוגדרים ע"י הטראומה.

חשוב לציין שפיתוח סיפור שני זה אינו חותר תחת סיפור הטראומה. איננו מחליפים את סיפור הטראומה. זהו רק סיפור שני המתפתח לצד הסיפור הראשון. אנו מתחילים לעסוק בשיחות שיש בהן סיפור כפול, שבו סיפור שני של התמודדות נפרש באופן מקביל לסיפור הטראומה.

לרוב ניתן למצוא שרק כאשר יש לאנשים טריטוריה אחרת של זהות לעמוד עליה, אפשרי להם לתת דווח מלא על מה שחוו מכיוון שהסיפור השני של התמודדות מספק בסיס לאנשים לתת ביטוי לחוויות הטראומטיות בדרכים מבריאות ולא מעוררות את הטראומה מחדש.

סיפור ההתמודדות המתואר באופן עשיר הופך לכוח מניע לפעולות מבריאות. הוא הופך לכוח מניע לאנשים לנקוט צעדים נוספים התואמים להבנות שהם מעריכים, ולמה שהם מתכננים לחייהם, המיוצגים בסיפור שני זה.

הכותבת היא רחל פוגל  – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן. מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי, הזוגי והפרטני. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.